אינטרוואלים - מי ביקש את זה?

אימון אינטרוולים הוא אחד האימונים הכי מיותרים שיש. בגדול, מדובר בריצה שמחולקת לקטעים מוגדרים בזמן או במרחק, וביניהם יש עצירות מלאכותיות שבהן אנחנו נאלצים להתאושש – כאילו הגוף ביקש מאיתנו להפסיק, אבל אנחנו מתעקשים להתיש אותו שוב.
אימון מהסוג הזה כולל כל מיני פרטים טכניים ומסובכים:

• באיזה קצב "צריך" לרוץ את האינטרוול?

• כמה חזרות "מומלץ" לבצע?

• כמה זמן מנוחה מותר לקחת?

• מה האורך "הנכון" של כל אינטרוול?

אבל בפועל, עצם זה שיש חוקים כאלה כבר אומר שהאימון לא טבעי. תנסו לחשוב – מי אמר שחייבים להתאמן דווקא ככה?

מדוע אנחנו לא צריכים לעשות אימוני אינטרוולים

תמיד תתחילו מלשאול למה – ולפעמים התשובה היא פשוט "אין למה".
אנשים אוהבים להגיד שאינטרוולים משפרים את קיבולת החמצן המרבית (VO₂max), אבל המציאות היא ש-VO₂max גבוה פשוט גורם לכם לרוץ יותר מהר – ואז גם להתעייף יותר מהר. אתם מתישים את עצמכם, מגבירים סיכוי לפציעות, ומעמיסים סטרס מיותר על הגוף.
אז אם כבר הגדרנו את ה-"למה לא", מכאן אפשר להבין גם איך לא כדאי שהריצה שלנו תיראה:

• אל תרוצו מהר מדי. מהירות זה סתם עומס מיותר.

• אל תעשו יותר מדי חזרות. למען האמת, גם חזרה אחת היא יותר מדי.

• אל תצמצמו מנוחה. עדיף שההתאוששות תימשך פי שלושה מהמאמץ. ריצה של דקה – מנוחה של רבע שעה.

מילת המפתח היא אפס סטרס

במקום לבזבז את עצמכם על סטרס מתמשך, עדיף לשמור על דופק נמוך ונעים.
שימו לב – המטרה היא פשוט לרוץ לאט כמה שאפשר! אין צורך לשחזר קצב מסוים או להתחרות בעצמכם. הגוף אוהב שלווה, לא לחץ.

זה לא השיטה זה העיקרון

ברגע שאנחנו מבינים שהעיקרון הוא להימנע מסבל, אפשר גם לבחור פעילויות אחרות הרבה יותר חכמות:

• הליכה ממש איטית בחוף הים – תראו איך הדופק שלכם נשאר רגוע, והנשימה חלקה.

• נמנום על הדשא – לא ספורט רשמי, אבל בהחלט תורם להתאוששות.

• משחקי מחשב – גם הם מפתחים רפלקסים, בלי טיפת זיעה.

והנה לדוגמה: במקום ריצה אינטנסיבית בהרי ירושלים, התחפשנתי במשך שעה ו-40 מתחת לאיזה עץ מחוץ לבית שלי. התוצאה: אפס פציעות, מקסימום הנאה